עורך דין בתל אביב למקרקעין ונדלן התקשר עכשיו 03-5220804

הדרך למניעת שינוייה של צוואה הדדית

תיקון חוק הירושה בשנת 2005 עיגן את המוסד הקרוי בלשון החוק "צוואות הדדיות".

צוואות הדדיות מוגדרות בלשון המחוקק כצוואות שבני-זוג עורכים מתוך הסתמכות של בן הזןג האחד על צוואת בן הזוג האחר. המחוקק מאפשר עריכת צוואות הדדיות בין אם הזוכה על-פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין אם נערכו הצוואות ההדדיות בשני מסמכים שנערכו באותה שעה ובין במסמך אחד.

מאחר וכלל הזהב השולט בחוק הירושה הוא, כי צוואה הינה הדירה, כלומר עורך או עורכת או עורכי הצוואה, יכולים בכל רגע נתון לחזור בהם מצוואתם, הרי נשאלת השאלה מה יהיה הדין, במקרה בו אחד ממי שערכו צוואות הדדיות איש כלפי מישנהו, רוצה לחזור בו מהצוואה ההדדית שערך הוא.

נקדים ונציין, כי לא רק שהחוק מתיר למי שערך, ערכה או ערכו צוואה לחזור בהם, בכל רגע נתון, מצוואתם, בין אם זו צוואה הדדית ובין אם לאו, אלא שהמחוקק קבע בחוק הירושה - מ פ ו ר ש ו ת - כי הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה, הינה הוראה בטלה שאין לה כל תוקף מחייב שהוא.

אם לא קבעו בני-הזוג בצוואותיהם ההדדיות, מה יהיה מצב הדברים במקרה של מי שערך צוואה הדדית כלפי מישנהו, במקרה של חזרתו בו מצוואתו ההדדיות וביטולה - כפי שמותר לו לעשות על-פי הוראות החוק - הרי קובע חוק הירושה מה יהיה מצב הדברים, בהתרחש מקרה שכזה.

חוק הירושה קובע, כי לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף, בחייהם של בנ-הזוג, אלא אם כן המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני. אם נמסרה הודעה, באופן שכזה, הרי בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים.

אם בוטלה צוואה הדדית לאחר מות אחד מבני-הזוג, הרי קובע חוק הירושה, כי כל עוד לא חולק העזבון הרי בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו זכאי להסתלק מזכויותיו בירושה שזכה בה, על-פי צוואתו של בן הזוג שנפטר לבית-עולמו, אך ורק לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה או חלק בעזבון שיורש זה, או יורשת זו, היו אמורים לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת.

אם בוטלה צוואה הדדית לאחר מות אחד מבני-הזוג ועזבונו של בן הזוג שנפטר לבית-עולמו, חולק כבר, הרי קובע חוק הירושה, כי בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו ההדדית ישיב את כל שיירש לפי הצוואה ההדדית לעזבון ואם ההשבה בעין הינה בלתי אפשרית או בלתי סבירה, הרי ישיב הוא את שווי המנה או החלק בעזבון שיירש מבן זוגו שאינו עוד בחיים.

המחוקק בחוק הירושה יוצא מנקודת הנחה, כי שעה שההשבה בפועל של מה שירש בן הזוג שנותר בחיים מבן זוגו שנפטר לבית-עולמו, הינה בלתי בלתי אפשרית או בלתי סבירה, הרי במצב דברים זה, ישיב בן הזוג שנותר בחיים לעזבון את שוויו המנה או החלק בעזבון שירש.המחוקק בחוק הירושה אינו מתייחס - ובצדק - למצב דברים, לפיו בן הזוג שנותר בחיים, חזר בו מצוואתו ההדדית ובשל העובדה, כי הוא כזכז את רכושו של בן זוגו המנוח או מכר אותו או העבירו לאחרים ולו אין עוד גם כל רכוש משלו, הרי לא ניתן להשיב לעזבון את כל שירש מבן זוגו המנוח וכן אין יכול הוא להשיב את שוויו המנה או החלק בעזבון שירש.

כבר הדגשנו וציינו, קודם לכן, כי מוריש שערך צוואה, יכול - בכל עת - לחזור בו מצוואתו, בין אם זו צוואה רגילה ובין אם זו צוואה הדדית והוראת צוואה המגבילה או שוללת זכות שכזו הינה בטלה ואין לה שום תוקף חוקי מחייב הדברים מקבלים משנה של תוקף ומשנה של חומרה, שעה שבן הזוג שנותר בחיים, שחזר בו מצוואתו ההדדית, העביר את רכושו שלו או מישכן אותו או המחה אותו לאחרים, באופן שיקשה מאד אם לא ימנע לחלוטין מהיורשים על-פי העזבון, לממש את הוראות החוק ולגרום לכך שבן הזוג שנותר בחיים ישיב את שווי המנה או החלק בעזבון.

הדברים הופכים לבעייתים וסבוכים יותר, שעה שאין ברשותו של בן הזוג שנותר בחיים וחזר בו מצוואתו ההדדית, כל רכוש שלו - לא זה שירש על-פי צוואתו של בן זוגו המנוח ולא זה שלו שהעביר, המחה או העביר לאחרים.

מובן כי זכות התביעה כלפי בן הזוג שחזר בו מצוואתו הדדית וירש את בן זוגו שנפטר לבית-עולמו, קיימת ועומדת למי שהינם יורשי עזבון בן הזוג שנפטר לבית-עולמו, אולם מטרתה של רשימה זו הינה להקדים תרופה למכה ולמנוע מציאות דברים שכזו.

מעמדם של יורשים אחר יורשים בצוואה

התא המשפחתי המסורתי המורכב מבני זוג (בין שהינם נשואים ובין אם לאו בין שהינה גבר ואשה ובין שהינם ממין אחד) ומילדיהם של בני זוג אלה (בין שהינם ילדיהם הביולוגיים ובין שהינם ילדיהם המאומצים), הביא את מחוקק הירושה ליצור מציאות משפטית המאפשרת לבני הזוג להוריש בצוואה את רכושם זה לזו וזו לזה, בצוואות שיערכו הם האחד לטובת מישנהו, כאשר לאחר פטירתו לבית עולמו שלהאחרון מביניהם, או בהתקיימו של תנאי שנקבע בצוואות אלה, יירשו את הרכוש שנותר, דרך כלל, ילדיהם של בני זוג אלה או מי שנבחרו לרשת אותם , אחר פטירתם של שניהם, לבית עולמם.

המציאות המשפטית הזו קרוייה בחוק הירושה בשם: "יורש אחר יורש".

חוק הירושה, התשכ"ה-1965 הדן במעמדו של יורש אחר יורש, קובע בסעיף 42 לחוק דברים, בזו הלשון:

"42. (א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות

הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.

(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון;

אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה".

קריאת הוראות סעיף זה לחוק הירושה מגלה, כי היורש הראשון רשאי לעשות ברכוש שקיבל, כבתוך שלו ואילו היורש השני יירש, בבוא הזמן שנקבע לכך בצוואה, או בהתקיים התנאי שנקבע בצוואה, רק את מה ששייר לו היורש הראשון. המגבלה היחידה המוטלת על היורש הראשון , בסעיף זה, הינה המגבלה המונעת ממנו לגרוע מזכותו של היורש המיועד לרשת אותו, בבוא יום או בהתקיימו של תנאי שנקבע לצורך כך, בצוואות או בצוואה, על ידי עריכת צוואה בה יצווה את הרכוש שירש או שנותר מהירושה, לאחר או לאחרים.

.

מניסיוני, כמי שעוסק בעריכת צוואות משך שנים רבות, יודע אני כי בני זוג החיים זה עם זו וזו עם זה בהרמוניה, לאורך שנים, חוששים כי בן הזוג שיוותר בחיים, לאחר פטירתו של בן הזוג האחר, לאחר אריכות ימים ושנים, לבית-עולמו "ישתגע", פתע פתאום ויתאהב לאחר המוות בבן זוג חדש או בבת זוג חדשה ויעביר להם את רכושו ,תוך שבן זוגו זה, יוותר עירום ועריה.במצב דברים זה, הרי ילדיהם של בני הזוג יקופחו ולא יקבלו את חלקם ברכושם של בני-זוג אלה שנצבר במשך שנות חייהם המשותפים, כאשר רכוש זה יעבור לאחרים, דוגמת בן הזוג החדש או בת הזוג החדשה.

.כדי למנוע מציאות דברים שכזו נעזרים בני-זוג שכאלה במכשיר המשפטי שהעמיד להם המחוקק, על ידי עריכת צוואות הדדיות זה כלפי זו וזו כלפי זה, באופן שהם מורישים איש למישנהו את מלוא רכושם ולאחר מכן מורישים הם את רכושם לילדיהם.

כך מבטיחים בני-זוג אלה את רווחתו הכלכלית של בן הזוג שנותר בחיים ואת שמירת זכויותיהם של ילדיהם, האמורים לרשת את הרכוש שיוותר לאחר שיפטרו שני בני-הזוג לבית עולמם.

החשש המקנן בקרב בני-זוג שכאלה, כי בן הזוג שיוותר בחיים עלול להיות מנוצל על-ידי בן זוג שיכיר הוא לאחר מותו של בן הזוג הקודם, מה גם שאין מדובר באנשים צעירים, אלא באנשים באים בימים. חשש זהמביא לכך כי בני-זוג שכאלה מוסיפים סעיף בצוואותיהם, המונע מבן הזוג שנותר בחיים להכניס את בן הזוג החדש לדירה המשותפת שחלקו הם יחדיו בחייהם המשותפים. בני הזוג קובעים בצוואתיהם ההדדיות כי אם יתגורר בן הזוג החדש בדירת המגורים המשותפת, הרי לא תהיינה לו כל זכויות בדירה זו וכי הוא יהיה חייב לפנותה, באופן מיידי, עם פטירתו לבית עולמו של בן הזוג השני, שנותר בחיים.

כך מנסים בני-זוג אלה לקדם ולמנוע רעה צפויה ולמנוע מבן הזוג החדש או מבת הזוג החדשה, לטעון לזכויות כל שהן בדירת מגורים זה ולמנוע מילדיהם לתפוס בה חזקה ולממש את זכותם כיורשים, בדירה זו, לאחר שנפטר לבית עולמו האחרון מבין שני הוריהם.

ישנם בני-זוג זהירים ומנוסים שאינם מסתפקים - ובצדק - בהכללת הוראה שכזו בצוואותיהם ההדדיות וכדי למנוע כל ספק שהוא בדבר מימוש רצונותיהם אלה, דואגים הם לרשום הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין שתבטיח את קיום התנאי , בקשר לדירת המגורים שכללו הם בצוואותיהם ההדדיות.

הבעיה הינה, כי הכללת תנאי המונע הקניית זכויות בדירת המגורים לאחרים מלבד בן הזוג שנותר בחייים בצוואות ההדדיות או ברישום הערה בלשת רישום המקרקעין, אינה מונעת מבן הזוג שנותר בחיים, להעביר את זכויותיו בדירת המגורים לאחרים.

נכון הוא הדבר, כי סעיף 42(ב) לחוק הירושה מונע מבן הזוג שנותר בחיים לגרוע מזכויות הילדים , שהינם היורשים הבאים אחריו או לגרוע מזכויותיו של כל יורש אחר הבא אחריו על פי הוראות הצוואה, בדרך של עריכת צוואה הגורעת מזכויות יורשים אלה בצוואה, אולם עדיין יכול בן הזוג שנותר בחיים להעביר את זכויותיו בדירת המגורים לאחרים, בדרך של מכירתה או בדרך של העברתה ללא תמורה.

ניתן למנוע מציאות דברים שכזו על ידי הכללת תנאי בצוואות ההדדיות האוסר, בכל מקרה, על בן הזוג שיוותר בחיים למכור או להעביר, ללא תמורה, את דירת המגורים לאחרים. כך ורק כך יובטח מצב דברים לפיו בכל מקרה לא תעבור דירת המגורים לאחרים, לאחר פטירתו לבית עולמו של בן הזוג האחרון שנותר בחיים ודירה זו תעבור לבעלותם של היורשים הבאים, שהינם בדרך כלל ילדיהם של בני זוג.

.לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי דירת המגורים של הינה בדרך כלל הנכס העיקרי של בני-הזוג. כל אחד מבני-הזוג יודע כי אם יקלע הוא, חלילה וחס, למשבר כלכלי יוכל הוא להסתמך על כך כי דירת המגורים תשמש לו כעוגן כספי הניתן למימוש בעת צרה. לא מעט מבני-זוג שנותרים לבדם, עם פטירתו לבית עולמו של בן זוגם מעדיפים לעבור לדיור מוגן ודירת המגורים מהווה מעין "משכתנא" או ערובה כלכלית המאפשרת להם את המעבר לדיון המוגן.

הטלת מגבלות על זכותו של בן הזוג שנותר בחיים לעשות בדירת המגורים כבשלו, לרבות מכירתה לאחרים, משכונה או שעבודה בכל שעבוד אחר, תפגע בחירותו הכלכלית של בן הזוג שנותר בחיים.

נקודה נוספת שראוי הוא לתת עליה את הדעת, בעת עריכתן של צוואות הדדיות של בני-זוג, שתלויות בה זכויותיהם של יורשים אחר יורשים, היא הגבלת מימוש סכומי כסף עד לסכום מסויים, בידי בן הזוג שנותר בחיים. שעה שבני-זוג צברו בחייהם המשותפים סכומי כסף ניכרים שדי בהם כדי לכלכל את בן הזוג שיוותר בחיים ברוחב יד ובשפע, הרי מן הראוי לשקול הקמתה של מעין קרן בצוואות ההדדיות שתבטיח קיום מכובד והולם לבן הזוג שנותר בחיים, אך תמנע ממנו מלבזבז את מלוא רכושו בשל גחמה רגעית או בשל ניצולו בידי אחרים, כך שהוא יוותר חסר כל והיורשים אחריו יצאו וידם על ראשם.

אלה הם מקצת מן השיקולים שראוי שישקול כל מי המבקש להבטיח את זכויותיו של בן-זוגו שיוותר אחריו בחיים, בדרך של עריכת צוואה הדדית והקניית זכויות לילדיו, כיורשים אחר יורשים. רשימה זו אינה מתיימרת להקיף את מכלול האפשרויות הקיימות במקרה של צוואות הדדיות, בהן מוקנות זכויות ליורשים אחר יורשים ואף אינה עוסקת בהוראה המיוחדת החלה בצוואות הדדיות. לעניין זה נתייחס ברשימה נוספת ונפרדת.

הצורך בהסכם ממון באמצע החיים

הצורך בכריתתו של הסכם ממון במהלך הנישואין או החיים המשותפים מאת: עו"ד חיים שטנגר

מסקנה מקובלת ונפוצה, אם כי לא בהכרח נכונה, היא כי מי שמבקשים לשמור על מצב דברים של הפרדה חלקית או מוחלטת ברכושם, חייבים לכרות הסכם ממון קודם חייהם המשותפים או קודם נישואיהם וקודם סיום חייהם המשותפים או קודם גירושיהם.

רבים, רבים מאד מתעלמים מן העובדה, כי ניתן לכרות הסכם ממון גם במהלך החיים המשותפים או במהלך הנישואים, כדי ליצור מצב דברים של הפרדה חלקית או מוחלטת ברכושם של בני הזוג.

מסקנה זו נובעת מן החשיבה המוטעית, כי הפרדה חלקית או מוחלטת של רכושם של בני הזוג, קשורה קשר בל ינתק ממעמדם של בני הזוג. אמונים על דרך מחשבה מוטעית זו, סבורים רבים, רבים מאד, כי שעה שבני הזוג צברו את רכושם יחד, בהמהלך נישואיהם והם חיים בהרמוניה זו עם זה וזה עם זו, או אפילו אין הם חיים עוד בהרמוניה, כבעבר,הרי איןכל מקום לכריתתו של הסכם ממון.

אין חולק על כך, כי מי שהביאו לחייהם המשותפים, בין שעוגנו הם בקשר של נישואין ובין אם לאו, רכוש משלהם שצברו הם קודם ליצירת הקשר הזוגי ורוצים להמשיך ולשמור רכוש זה לעצמם, במקרה של פרידה או גירושין, חייבים לכרות הסכם ממון ביניהם שיסדיר את ענייני הרכוש שלהם ובידולו של רכושם האישי זה מזו וזו מזה. הדברים נכונים ויפים אף באשר לבני זוג שנפרדו זה מזו וזו מזה, אם בפרידה סתם ואם בגירושין וקודם לפרידה זו רוצים הם להסדיר את ענייני הרכוש שלהם ולחלקו ביניהם.

גם במצב דברים שכזה, הרי אין מכשיר משפטי מתאים ויעיל יותר מהסכם ממון. השאלה הנשאלת מה תועיל כריתתו של הסכם ממון לבני הזוג החיים בהרמוניה או אפילו שאינם חיים עוד בהרמוניה, כבעבר, באמצע חייהם גם אם אביב חייהם, חלף, עבר לו.

מתברר ומסתבר, כי כריתתו של הסכם ממון בין בני זוג, באמצע חייהם חיונית ביותר במקרים רבים. לא אחת נוצרת מציאות דברים, במהלך חיי נישואין או במהלך החיים המשותפים, כי בן זוג אחר מביא לקופה המשותפת שמנהלים בני הזוג, כספים רבים יותר ממישנהו.

כל עוד מוכנים בני הזוג לנהוג מנהג של שוויוניות בהכנסותיהם המשותפת, הגם שאחד מהם מביא לקופה המשותפת סכומים העולים על זה שמביא האחר, הרי הכל שפיר. שעה שאין בן הזוג מוכן כי מי שעימו או עמה נחלקים החיים המשותפים יקבל מעבר לחלק המגיע לו, להרגשתו ב"עוגה" המשותפת אזי נוצר הצורך בהסכם ממון, גם במהלך הנישואין או החיים המשותפים, שכן ללא קיומו של הסכם ממון שכזה, במקרה של היפרדות בני הזוג זה מזו וזו מזה, בהפרדות רגילה או בזו הכרוכה בגירושין, הרי יכול בן הזוג שהביא לחיים המשותפים רכוש פחות מחברו או מחברו, לטעון למחצית מרכוש זה, הגם שהוא הביא לחיים המשותפים רכוש ששוויו נופל ממחצית רכוש זה.

מצב דברים אחר יכול להיווצר, שעה שבן זוג אחד מתחיל או תחילה עסק משלו או משלה או שעסק קיים נקלע לקשיים כספיים ובן הזוג האחר אינו רוצה למצוא עצמו במצב דברים כי הדירה המשותפת או רכוש משותף אחר ייפול טרף לידיהם של מי מנושיו של אחד מבני הזוג.

הסכם ממון בין בני הזוג המסדיר הפרדה רכושית בין בני הזוג, יכול למנוע מציאות לפיה יעוקל רכוש הנחשב, באופן מסורתי, כרכוש משותף בהשל חובותיו של בן הזוג האחר, בידי נושיו, כמו דירת המגורים המשמשת למגוריהם של בני הזוג.רישומה של דירת בני הזוג על שם אחד מבני הזוג, לאחר שבוצעה העברה ללא תמורה מבן זוג אחד למישנהו ועיגון העברה זו בהסכם ממון, תוך מתן הסבר משפטי ועיגון נכון להעברה רכושית זו, תמנע עיקולה של דירה זו ולאחר מכן את מכירתה, בהליכי הוצאה לפועל, בידי נושיו של בן הזוג האחר.

לא באתי ברשימתי זו להקיף את מכלול המקרים והאפשרויות בהם יש צורך של ממש בכריתתו של הסכם ממון בין בני זו גם במהלך ובאמצע חייהם המשותפים, בין אם נשואים הם זו לזה וזה לזו ובין אם לאו. מטרתה של רשימה זו הינה להצביע על דוגמאות מספר, היכולות לשפןך אור על הצורך בכריתתו של הסכם ממון באמצע החיים של בני זוג ולאו דווקא קודם חיים משותפים אלה, או לקראת פרידה וגירושין.

כפי שאומר הפתגם: "הדבר היחיד הבטוח בחיים הוא המוות. כל השאר הוא על תנאי". מובטחני ובטוחני, כי מציאות החיים המורכבת והתהווה, השונה מאדם אחד למישנהו תיצור מקרים והזדמנויות נוספות בהם יווצר צורך בכריתתו של הסכם ממון באמצע ובמהלך החיים המשותפים - מקרים והזדמנויות שלא עלו אפילו בדמיוני, בעת כתיבתה של רשימה זו.השאלה הנשאלית הינה מדוע

מעמדה של הזכות המוסרית

חוק זכות היוצרים החדש שנחקק לאחרונה הביא עמו שינוי של ממש במעמדה של הזכות המוסרית. אם בעבר לא היה ברור, בהתאם לחוק זכות היוצרים הקודם, אם ניתן לסחור בזכות המוסרית ולהעבירה לאחרים, אם לאו, הרי בא חוק זכות היוצרים החדש וקבע חד-משמעית ובאופן , שאינו משתמע לשני פנים, כי מכאן ואילך, לא ניתן עוד לסחור בזכות המוסרית.

הזכות המוסרית שבעבר נחלקו מלומדים בדבר מעמדה המשפטי, אם זכות דיספוזיטיבית היא או זכות קוגנית, הוכרזה עם חקיקתו של חוק זכות יוצרים החדש, באופן ברור והחלטי, כזכות קונטית,לכל דבר ועניין שהוא.

מן הראוי הוא להדגיש ולציין, כי עצם הקביעה החקיקתית האוסרת על מסחר בזכות המסחרית והעברתה לאחרים, לצרכי מסחר, לא פגעה כמלוא הנימה בהגנה שמעניק חוק זכות היוצרים החדש ליוצרים על הזכות המוסרית שיש להם ביצירתם.

ניתן לומר, כי החוק החדש חיזק אפילו את מעמדה של הזכות המוסרית, שכן הוא קשר וחיבר אותה בקשר גורדי שאינו ניתן לניתוק לעולם מיוצר היצירה הנתונה להגנת הזכות המוסרית הדבוקה בה ומהווה חלק בלתי נפרד הימנה.

העובדה, כי בהתאם לחוק זכות היוצרים הועלה סכום תקרת הפיצויים ללא הוכחת נזק, מסכום של -.20,000 ש"ח והועמד על סכום של -.100,000 ש"ח היטיבה ומיטיבה גם עם יוצרים שהזכות המוסרית שלהם ביצירתם, הופרה בידי מפרים אלה או אחרים. נכון הדבר, כי חוק זכות היוצרים החדש, מעניק לבית-המשפט שיקול דעת רחב יותר, מבעבר, אם להעניק את סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק. יחד עם זאת, מי שזכות היוצרים שלו הופרה ביצירתו - וזכות מוסרית בכלל זה - זכאי ורשאי לצפות לכך, כי בית-המשפט יעניק לו סכום פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום העולה על -.20,000 ש"ח והעשוי להגיע, במקרים מסויימים, אף עד לגובה של -.100,000 ש"ח.

הצמדתה ו"הדבקתה" של הזכות המוסרית ומניעת כל מסחר שהוא בה, מחזקת את מעמדה המשפטי של זכות זו, כמו-גם מונעת היא ותמנע, גם בעתיד, כל טענות בידי מפרים של זכות זו, כי בעל הזכות המוסרית "העביר" להם, תמורת תשלום או "העניק" להם, במתנה גמורה וללא כל תמורה שהיא, את זכותו הקניינית בזכות מוסרית זו, כך שממועד "רכישת" זכות מוסרית זו, שלהם היא והם יכולים לנהוג בה מנהג בעלים, לכל דבר ועניין.

מצב דברים זה בדיוק רצה למנוע המחוקק, עם חקיקתו של חוק זכות היוצרים החדש.

הזכות המוסרית שייכת ליוצר ומכאן ואילך אין יכול מי שאינו היוצר ומכוח כך אינו בעל הזכות המוסרית בה, לטעון לבעלות בזכות מוסרית זו. מאחר והזכות המוסרית שייכת ליוצר לתקופת זמן מוגבלת נשאלת השאלה, אם נפטר בעל הזכות המוסרית, במהלך אותה תקופה, לבית עולמו, האם ניתן במצב דברים זה להוריש, בצוואה, או לרשת, מכוח דין, זכות מוסרית זו.

המחוקק אינו עונה במישרין על שאלה זו. נראה לנו, כי המחוקק ביקש למנוע כל מסחר שהוא בזכות המוסרית, אולם הוא לא ביקש למנוע הורשת הזכות המוסרית, אם בדרך של צוואה ואם על-פי דין, אם נפטר בעל הזכות המוסרית, לבית-עולמו, במהלך התקופה בה מוגנת הזכות המוסרית על פי חוק.

שאלה זו נותרה עדיין פתוחה לדיון ולליבון ונראה, כי לא ירחק יום ובתי-המשפט יאמרו את דברם בסוגיה מרתקת זו.